הגבעה הקטנה שעליה אנו עומדים אינה התרוממות טבעית של הקרקע וגם לא תל ארכאולוגי, כלומר היא לא נבנתה בשכבות של בנייה או חורבן תקופה אחרי תקופה. מדובר בערימה גדולה של אבנים גדולות שגובבו יחד וזכו לשםמ"רוגם" על ידי הארכאולוגית זוכת פרס ישראל, פרופ' רות עמירן. רוגם זה ורגמים נוספים ברחבי הארץ משכו את עיניהם של חוקרים כבר בסוף המאה ה- 19 , אך רק בתקופת המנדט הבריטי הם נחקרו באופן מדעי, כאשר הארכיאולוג הבריטי אולברייט חפר באחד מהם, הנמצא בשכונת גבעת משואה. אולברייט תיארך את הרוגם שחפר למאה העשירית לפנה"ס על פי חרסים שמצא במקום, כלומר לראשית ימי בית המקדש הראשון, אך התקשה להסביר את תפקידו של הרוגם או את הקשרו לסביבתו.
רות עמירן היתה הראשונה שחפרה כמעט 20 רגמים בשנות ה- 50 של המאה ה- 20 והצליחה לשפוך עליהם אור מפתיע; היא תיארכה את הרגמים לימי מלכי יהודה האחרונים במאה השביעית והשמינית לפנה"ס, כלומר לתקופה מאוחרת יותר לדעתו של אולברייט. היא שללה את האפשרות כי מדובר באתרי קבורה (כפי שהציע למשל הארכאולוג גבי ברקאי), אחרי שלא מצאה בבסיסן קברים, אך גילתה שעמוק מתחת לערימת האבנים בכל הרגמים מסתתר מבנה מצולע שבמרכזו מוקד שריפה, דהיינו - במה או מזבח. על פי ממצאים אלה הסיקה עמירן כי ערימות האבנים נועדו להסתיר ולהעלים "במות פולחן בחיק הטבע".
זיהוי זה חולל התרגשות גדולה, שכן הוא עלה בקנה אחד עם תיאורי התנ"ך על קורות ירושלים בימי מנשה
בן המלך חזקיהו, שמלך בירושלים במאה השביעית לפנה"ס. הלה, כמלכים שקדמו לו, קידם את פולחן ה"בעל" הכנעני ביהודה, בנה במות לעבודה זרה ואף הציב פסל של אשרה בבית המקדש (מלכים ב, כ"א, ז'). ירושלים הפכה לעיר אלילית לכל דבר ועניין ועובדי ה' נרדפו. מצב זה התהפך לגמרי בימי נכדו של מנשה, יאשיהו, שחולל מהפכה תאולוגית בירושלים וניתץ את במות העבודה הזרה:
וְּנשְּבְּּתוּ גלוּליכֶם וְּנגְּדְּעוּ חַמניכֶם וְּנמְּחוּ מַעֲשיכֶם וְּנפַל חלל בְּּתוֹכְּכֶם, וידַעְּתֶם כי אֲ ני ה'" (יחזקאל ו',
ג-ז)
התעלומה:
הדבר היחיד שאינו מסתדר עם זיהוי הרגמים באמצעי להשמדת במות העבודה הזרה הוא שהבמות אשר
בתשתית הרגמים לא הושמדו בפועל אלא רק כוסו. מובן כי הרבה יותר פשוט להרוס את הבמות מאשר לטרוח ולגרור אבנים גדולות כדי לערום אותן עליהן, מה גם ששני המקורות לעיל מתארים בפירוש שבירה, כריתה וחורבן. פתרון מקורי לבעיה הציע חוקר המקרא והגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, יהודה אליצור, על פיו הבמות שבבסיס הרגמים, כמו זה שעליו אנו עומדים, לא היו כלל במות פולחן אלילי, אלא במות לעבודת ה'. העם בימי מנשה התמיד אמנם לעלות לירושלים בשלוש הרגלים בשל הציווי והמנהג הוותיק, אך לא יכול היה לסבול את העבודה הזרה בבית המקדש. בצר לו, פנה העם לסביבות העיר והקים בהן את אותן "במות פולחן בחיק הטבע" כתחליף לפולחן במקדש. כשיאשיהו עלה לשלטון ומיגר את העבודה הזרה, הוא גם ביצע רפורמה תאולוגית משמעותית, על פיה הפולחן לה' יתקיים אך ורק בבית המקדש בירושלים. רפורמה זו "הוציאה מחוץ לחוק" את הבמות הפרטיות והמלך הורה לסגור אותן, אך מאחר ששימשו לעבודת ה' והיו מקום קדוש, הוא ציווה לכסות אותן היטב, אך לא להרסן.
גילויים מפתיעים אלה על תעלומת הרגמים משכו אליהם קהל רב ובראשית המאה ה- 21 נעשתה בבסיס
הרוגם חפירה ארכאולוגית על ידי אוניברסיטת תל אביב. חפירה זו, שנעשתה במהלך חופשת הקיץ, נוהלה בידי רשות העתיקות בשיתוף המינהל הקהילתי ובעזרתם של ילדי קריית מנחם ועיר גנים. חפירה זו חשפה שרידי יישוב מימי בית שני שהתקיים סמוך לרוגם.
כיום הרוגם עובר שיפוץ והופך לאתר טבע עירוני קהילתי עם כיתות חוץ, בוסתן וגן שעשועים, והסברים היסטוריים וארכיאולוגיים
את ביקורנו ברוגם גנים נסיים בתצפית על סביבותינו: מדרום נראים יישובי גוש עציון, בית ספר שדה הר
גילה ושכונת גילה; ממערב - גבעת משואה ומושב אורה אשר ברכס לבן; ובצפון-מערב - יישובי פרוזדור ירושלים, בהם הר אדר, קריית יערים ומבשרת ציון.
נרד מהרוגם לשביל האספלט המקיף אותו ממערב ונמשיך בו דרומה למטה בין הבתים. השמאלי שבהם הוא בית כנסת אוהל משה, שאותו נזהה בעץ הדקל שבחצרו הקדמית. נקיף את בית הכנסת אל כניסתו התחתונה.
*המידע המובא כאן לקוח מספרו של חיליק אברג'ל, תושב השכונה וסמנכ"ל חינוך בחברה להגנת הטבע. הספר מביא את סיפורן של שכונות ירושלים בהוצאת יד בן צבי.
